איך למצוא מה אני רוצה לעשות בחיים?

יש עצה שכולם נותנים. שבו, כתבו, שאלו את עצמכם את השאלות הנכונות, ותבינו מה אתם רוצים.

לחלק מהאנשים זה עובד.

הם יושבים מול הדף, וקצת אחרי זה משהו מסתדר להם בראש.

אחת הדרכים המסודרות לעשות את זה היא בשיטת האיקיגאי, שכתבתי עליה במאמר נפרד [לינק למאמר].

אם זה עבד לכם, מצוין. אתם לא צריכים את המאמר הזה.

אבל אם כבר ישבתם, כתבתם, שאלתם, ועדיין אתם מסתובבים עם אותה שאלה פתוחה, יש דרך אחרת.

במקום לנסות להבין מראש מה מתאים לכם, אתם יוצאים לבדוק בשטח.

התנסויות קטנות, בלי מחויבות גדולה, כמו משחק.

כל בדיקה כזאת מלמדת אתכם משהו על עצמכם, וצעד אחרי צעד הכיוון מתבהר.

המאמר הזה מסביר איך עושים את זה בפועל.

למה כל כך קשה לדעת מה אני רוצה לעשות בחיים?

רוב האנשים שמגיעים אליי עם השאלה הזאת תקועים מאותה סיבה.

הם מנסים לפתור אותה בראש.

יושבים ושוקלים, מדמיינים איך זה יהיה.

אבל הראש עובד רק עם מה שכבר יש בו, אותן אפשרויות מוכרות ואותם פחדים ישנים.

הוא מגלגל את הישן, ולא מייצר כלום חדש.

ויש עוד משהו, מה אני רוצה לעשות בחיים נשמעת כמו החלטה סופית, שתקבע איך יראו כל השנים הבאות. כשמשהו מרגיש כל כך גדול, קל להישאר קפואים מולו. עדיף לא לבחור, מאשר לבחור לא נכון.

אז אתם דוחים, ממשיכים בשגרה, ומחכים שיום אחד זה פשוט יתבהר לבד.

זה בדרך כלל לא קורה ככה.

מאיפה מגיעה בהירות

בהירות לא מגיעה מלשבת ולחשוב חזק יותר, היא מגיעה מלנסות.

אתם עושים משהו בפועל, ומתוך העשייה מגלים דברים על עצמכם שלא ידעתם שאתם יודעים.

מה מדליק אתכם, מה משעמם אתכם, מה גורם לכם לאבד תחושת זמן.

לכן אני אוהבת לגשת לזה כמו משחק.

אתם לא מחליטים עדיין כלום, אתם בודקים.

יוצאים, מנסים, חוזרים עם מידע.

כמו ילד שמנסה משחק חדש, בלי לשאול אם זה המשחק של החיים שלו.

וברגע שמשהו הוא רק בדיקה, מותר לכם גם לגלות שזה לא בשבילכם.

כל התנסות מלמדת אתכם משהו, גם כשהתשובה היא: לא, זה לא זה.

גם לא הוא מידע. הוא מצמצם את המפה ומקרב אתכם לכיוון.

מה שקרה עם דנית (שם בדוי)

דנית הגיעה אליי כבויה לגמרי. אין דרך אחרת לתאר את זה.

כאילו היא חיה את החיים שלה בשינה עמוקה, עוברת מיום ליום בלי שום דבר שמדליק אותה.

היא לא ידעה מה היא אוהבת, לא ידעה מה היא רוצה לעשות,

לא היתה לה מוטיבציה לכלום, והכל הפחיד אותה.

גם לצאת למשהו חדש, וגם לפגוש אנשים חדשים.

כשמישהו במצב כזה, אין טעם לשאול אותו מה הוא רוצה.

הוא לא יודע, וזה רק מלחיץ אותו עוד יותר.

אז הלכנו מהכיוון ההפוך.

חיפשנו משהו קטן שדנית כן מתחברת אליו, ושפחות מאיים עליה.

היא אהבה בעלי חיים.

זה היה אחד המקומות הבודדים שהרגישה בהם רגועה.

חיברנו את זה להתנדבות עם בעלי חיים, כי התנדבות מרגישה לא מחייבת.

אין קריירה על הכף, אין ציפיות, אפשר לעצור מתי שרוצים.

הרף היה נמוך מספיק בשבילה כדי להעז.

ואז קרה משהו:

היא התחייבה להתנדבות והתחילה להגיע.

תוך כדי היא פגשה אנשים חדשים, בלי הלחץ של להכיר אנשים, כי כולם היו שם סביב משהו משותף.

זה פתח לה זוויות חדשות של הסתכלות.

היא ראתה את עצמה נהנית ומדברת עם אנשים בלי לחשוב על זה.

וכל התנסות כזאת נתנה לה עוד קצת אומץ להתנסות הבאה.

מה שהתחיל כהתנדבות קטנה עם בעלי חיים הפך אצלה למשהו גדול יותר.

היא מצאה שם משמעות שהיתה חסרה לה שנים.

היא יצאה מהשינה העמוקה כי היא קמה ועשתה משהו, וזה מה שהעיר אותה.

איך לבנות התנסות משלכם

בחרו דבר אחד שמסקרן אתכם.

לא ההחלטה הכי חשובה בחיים, רק משהו שמושך אתכם קצת.

תחום שאתם מוצאים את עצמכם קוראים עליו, מקנאים במי שעוסק בו, או סתם חוזרים אליו במחשבה.

תחמו אותו בזמן.

שבועיים, חודש.

תנו לזה סוף ברור, כדי שתדעו מראש שאתם לא חתומים על זה לנצח.

עשו אותו בקטן. לא צריך להתפטר ולהתחיל מהתחלה.

אפשר חוג, התנדבות, קורס קצר, ליווי למישהו שכבר עוסק בזה, או פרויקט קטן בבית.

המטרה היא לטעום, לא להשתקע.

והכי חשוב, אל תשאלו את עצמכם מה אתם חושבים על זה.

שימו לב מה זה עושה לכם בגוף:

מתי אתם מאבדים תחושת זמן, ומתי אתם סופרים דקות עד שזה נגמר.

מתי אתם מרגישים ערניים, ומתי מותשים.

הגוף מדייק פה הרבה יותר מהראש, כי הוא לא מספר לעצמו סיפורים על מה שאמור להיות כיף.

מה לעשות עם מה שגיליתם

אחרי כל התנסות, שבו רגע ותשאלו את עצמכם שתי שאלות:

ממה נהניתם, ומה הרגיש פחות מתאים.

לא הפעילות כולה, אלא חלקים ממנה.

אולי אהבתם דווקא את הרגע שהסברתם למישהו משהו.

אולי דווקא את החלק השקט שעבדתם בו לבד.

אולי את זה שהיה סדר וברור מה עושים.

הרמזים האלה שווים יותר מהתשובה הגדולה.

הם מספרים לכם לא בהכרח באיזה תחום ללכת, אלא איזה סוג של עשייה מזין אתכם.

ואת אותו סוג אפשר למצוא בהמון תחומים.

אחרי שתיים או שלוש התנסויות כאלה, מתחילה להצטייר תמונה.

אתם רואים חוט שחוזר. וזה כבר כיוון, לא סתם ערפל.

כמה זמן לוקח למצוא כיוון?

אין מספר אחיד.

אצל אחד זה חודשים, אצל אחר שנה.

אבל הזמן פחות משנה ממה שנדמה, כי ברגע שאתם מתחילים לבדוק, אתם כבר לא באותו מקום. א

תם בתנועה, ואוספים מידע, במקום לחכות שיירד אסימון.

הטעות הנפוצה היא לחכות לוודאות מלאה לפני הצעד הראשון.

הוודאות מגיעה תוך כדי, לא לפני.

הדרך מתבהרת להולכים

אם תחכו להיות בטוחים, לא תזוזו לעולם.

האמונות שמחזיקות אתכם תקועים

"זה מאוחר מדי בשבילי"

אין גיל שבו נסגרת האפשרות לנסות משהו חדש. אנשים מחליפים כיוון בשנות הארבעים, החמישים והשישים שלהם, וזה עובד.

"אני חייב למצוא את הדבר האחד הנכון"

אין דבר אחד. יש כמה דברים שיכולים להתאים לכם, ויש כיוון שמדייקים אותו תוך כדי תנועה.

"אם אני לא בטוח, עדיף לא להתחיל."

ההתחלה היא מה שמביאה את הביטחון, לא להפך.

"אין לי זמן להתנסות"

התנסות טובה היא קטנה. שעתיים בשבוע במשך חודש מספיקות כדי לקבל תשובה על תחום שלם.

שאלות שחוזרות

מה עושים כשלא יודעים אפילו מה אוהבים?

מתחילים מסקרנות, לא מאהבה. לא צריך לדעת שאתם אוהבים משהו כדי לבדוק אותו.

מספיק שהוא מושך אתכם קצת. האהבה, אם היא שם, תתגלה תוך כדי.

ואם אנסה ואגלה שזה לא זה?

זאת גם הצלחה, לא כישלון. גם לדעת מה לא זה חשוב, וזה מקרב אתכם בעוד צעד למה שכן. עכשיו אתם יודעים יותר ממה שידעתם אתמול.

צריך לעזוב הכל כדי לנסות?

לא ולא. רוב ההתנסויות נעשות לצד החיים הקיימים.

בערבים, בסופי שבוע, בחופשה. בודקים בקטן לפני שמזיזים דברים גדולים.

מכאן ממשיכים ביחד

מה אני רוצה לעשות בחיים זו שאלה גדולה, ואי אפשר לענות עליה במכה אחת.

אבל אפשר להתחיל לזוז לכיוון, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים יחד בתכנית הליווי: לחיות מתוך בחירה

בליווי אנחנו מבררים מה באמת חשוב לכם ומה אתם רוצים,

מפרקים את הפחדים והאמונות שמחזיקים אתכם תקועים, ובונים התנסויות אמיתיות שמגלות לכם את הכיוון. במקום להיסחף עם החיים כמו שהם, אתם מתחילים לבחור אותם.

זה תהליך אישי, בקצב שלכם, ואני איתכם לאורך כל הדרך.

אם אתם מרגישים שאתם תקועים בשאלה הזאת יותר מדי זמן, בואו נתחיל.

לפרטים נוספים - על תכנית הליווי האישית